מחזור 2026 של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר בוחן מחדש את המרחבים הפנימיים, האינטימיים והפגיעים ביותר שלנו. השנה, מוצגות קולקציות גמר שבוחרות להישיר מבט אל המציאות, להשיל את המסכות ולתת מקום לאמת אנושית וחשופה. בתקופה שבה חיפשנו נחמה באסתטיקה מהוקצעת או  באסקפיזם, יצירות הגמר אינן מסתפקות רק בתגובה הישרדותית, אלא הופכות את הבגד למעבדה של רגש, אשליה ושבירת מוסכמות.

הקולקציות מזמינות אתכם למסע שנע בין אנטומיה של רגש לארכיטקטורה של ארעיות וחיפוש אחר בית.

 

הבוגרים/ות מפרקים את הפנטזיה על מציאות מושלמת, ובוחרים להעניק נוכחות נראית לעין דווקא לחוויות חיים בלתי נראות הם מוצאים כוח ויופי מטלטל דווקא באסתטיקה של הפגום והשבור, ומשרטטים מחדש את מסע הזהות לא
כגורל מוכתב אלא כבחירה אקטיבית.

זוהי אסופת עבודות המוכיחה שדווקא מתוך הרעשים החיצוניים והפנימיים צומחת אופנה חדשה: אנושית, אמיצה וכנה
לחלוטין.

אנטומיה של רגש

רגשות חשופים שמקובל היה להסוות כמו אהבה, פגיעות ורומנטיקה הופכים השנה לחומרי השראה מרכזיים. הדגמים שואפים להחזיר למרכז הבמה מחוות של קרבה ומחויבות יומיומית, ומערערים על התפיסה שחיבה היא עניין מביך בעולם ציני. גבולות הגבריות המסורתית נפרצים לטובת כמיהה לאדם שמרשה לעצמו להיות פגיע ולהפגין אומץ מחוץ לגבולות האיפוק. הרגש מקבל גם ביטוי של זיכרון, כמו לדוגמה בהנצחת חיים שנגדעו בפסטיבל הנובה, שם הבד ממשיך את תנועת הריקוד גם לאחר שהגוף עוצר. לצד זאת, אנו רואים אהבה אילמת של חינוך סובייטי המובעת דרך דאגה פיזית וסריגה במקום מילים, או מחקר על מחוות אהבה יומיומיות, שקטות ובטוחות, דרך קשירה
ועיטוף.

ארכיטקטורה של ארעיות

תחושת הבית מתפרקת ממרכיביה המוכרים ואינה מוצגת עוד כמרחב מובן מאליו. הסטודנטים יוצרים מתוך חקירת אילוצים של מרחב מעברים ותנועה. דוגמה לכך היא קולקציה שנולדה מדחיסות בדירת 23
מר' שבה חפצים נאבקים על שטחם. הבית נבחן כמצב של תנועה מתמדת עבור ילדים לזוגות שחוו גירושין ונעו כל חייהם בין תיקים ארוזים בניסיון להיאחז בשייכות זמנית.

אחרים ממפים את התווך הלימינלי של 'השהייה' התפר שבין נישואין לגירושין, שבו סוף אחד כבר מורגש אך ההתחלה החדשה טרם הגיעה.
דרך קשירות, כיווצים ושכבות של כיסוי וחשיפה מתגבשת ההבנה שגם בפרידה מהמוכר והבטוח חבוי יופי של שינוי.

 

אשליה של שלמות

הקולקציות בפרק הזה בוחרות לקרוע את המסכה מעל הפנטזיות שמוכרים לנו ולחשוף את השקר שבאסתטיקה המהוקצעת. במקום שלמות, אנחנו מקבלים שיבוש שמציג את המציאות כפי שהיא. כך למשל, פריטי
מלתחה אמריקאיים אהובים כמו חולצות פולו ומכנסי צ'ינו מבקרים את החלום האמריקאי שהופך למופע נוצץ של הדוניזם. המבט הביקורתי מפרק גם את  הבטחת 'הגבר המושלם' מהקומדיות הרומנטיות, חליפות מחויטות בצבעי פסטל
נסדקות מבפנים וחושפות את הנרקיסיזם והשליטה שמסתתרים מאחורי המחווה.
במקביל, גם אידיאל היופי הפלסטי של תעשיית הבובות שגדלנו עליהן מתעוות ומתורגם לצלליות שבורות ותפרים חשופים שמקדשים דווקא את הפגום.
הפנטזיה על 'דירה מקטלוג' נסדקת לטובת מציאות מאולתרת ובלתי תואמת, או קולקציה שמדמה תרחישים קולנועיים כשמערכות קרסים נחשפות, חלקי בגד מתעופפים ואשליית השליטה מתפרקת מול עינינו.
 

אסתטיקה של פגם החולשה

הרעש הפנימי והשבר האנושי זוכים כאן לנוכחות חזקה והופכים למקור של כוח ויופי נחשק. העבודות לוקחות חוויות חיים בלתי נראות ומעניקות להן צורה: לקות שמיעה, שלרוב נסתרת מן העין, מתורגמת לצלליות בהשראת אקוסטיקה אדריכלית המנכיחה את השקט. תסמונת טורט מוצגת לא כהפרעה שיש להסתיר, אלא כדיאלוג מרהיב של מתח ושחרור פיזי דרך פריטי לבוש המבטאים מתח שרירי ודרמטי. חוויות פוסט טראומה ושירות
מילואים מתמשך מקבלות ביטוי של נוקשות וחנק והופכות למפגש בין רוך לקשיחות ופריטים המשולבים בציורים וטקסטים מתוך יומן אישי. לצידן, קיימת העזה נדירה לחפש הרמוניה דווקא במה שדהוי וחולני; חרדה מצמיחה בקולקציה
המערערת על הצורך בפריחה מתמדת ומזכירה לנו שגם ב'גינה חיוורת' המורכבת מפרחים נובלים, מסתתרת הרמוניה מרגשת.

מסע של זהות

הזהות אינה עוד גורל שמוכתב מראש, אלא בחירה אקטיבית ומסלול מתמשך. הבוגרים קוראים לנו 'ללמוד ללבוש את הדרך'. זה קורה בין אם באמצעות תרגום מסע היסטורי מאתיופיה לישראל לכדי מלתחה מחויטת המשלבת צבעוניות מדברית ובדי נטלה מסורתיים ובין אם דרך החלטה לאמץ תרבות זרה מתוך אהבה לחופש, החלטה שמתורגמת לצלליות פיסוליות בהשראת אופנת הקוטור האיטלקית של שנות ה-80. בנוסף, המעצבים הצעירים בוחנים שייכות חוצת גבולות כשהם מתחברים לתרבות ההיפ-הופ האפרו- אמריקנית כחלק ממאבק משותף על נראות, שמקבל ביטוי במערכות לבוש החוגגות שייכות וגאווה דרך צלליות רחבות, רקמות וחספוס גברי. במקביל, מסורות ארוכות שנים זוכות לפרשנות חדשה; כך למשל, דלת עתיקה משמשת נקודת מוצא לדיאלוג בין המסורת הדרוזית למודרניות, תוך תרגום העושר הוויזואלי לנפחים וסריגים עכשוויים מתוך הבנה שתרבות חיה מכבדת את העבר, אך מצמיחה מתוכו סתגלנות.